משה שק המכונה בפי ידידיו ג’וק ,הוא אמן ייחודי, עקבי, המנסה בשפתו הציורית והצבעונית לספר על מקורות השפעה, אירועים, זמנים ומקומות, אשר עצבו את חייו ואת השקפתו האמנותית. כמו אמנים ישראלים אחרים שאינם ילידי הארץ, משה שק ידע נוף ילדות אחר.
הציווי “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” היה לאמנים אלה מקור לצמיחה אישית ,פיזית ורוחנית. הוא שב ומופיע כהד באומנותם, שיש בה נסיון חוזר ונשנה לפרש את המושג מולדת.
אומנותו של משה שק מנסה לזהות סמלים ומיתוסים כמוליכי תחושה של שייכות וקשר, כבסיס להזדהות וכמשקל נגד תחושת העקירה. היא מחפשת אלמנטים היוצרים רצף של קיום חומרי, מקומי, שבעומק תשתיתו הוא נעשה אוניברסלי.
אמנותו של משה שק מושתתת על שלושה יסודות: המקום,החומר והרצף.
המקום:
יצירה מתוך חומרים מקומיים, כמיהה אל מאפיינים אזוריים, כבוד ואהבה לדורות של אמנים שיודעים את רזי הסביבה ואומנותם עוברת בצנעה מדור לדור.
החומר:
זה שיודע לשטות בנמהר ולהיענות למי שקשוב אליו. זה שיש ללמוד ולהבין אותו ולעשות עימו אהבה. החומר שהמייסטרים הגדולים יודעים שאין להפריד בינו לבין המסר, שיחד הם לב ליבה של האמנות.
הרצף:
הכמיהה אל סודות העבר, אל פתרונות בני אלפי שנים, אל האמירות המדויקות של יוצרים שחיו בארץ הזאת ואל האנשים שנסחפו לחופיה ומנסים להכות בה שורש.
ביצירתו של משה שק אפשר להבחין בכמה סדרות מרכזיות, ביניהם, טוטמים, בעלי חיים, קדרות וצלחות מצוירות. בכולן ניכר הניסיון לבדוק שוב ושוב, בדיסציפלינות שונות, חוויות צורניות של פנים וחוץ, נפח וחומר, צליל מקצב וצבע. התבוננות והקשבה שזורים בסדרות אלה כחוט השני ויחד הן טוות את המרקם האופייני לאמן. בכל אחת מהן יש דיאלוג מתחדש עם ההווה ועם החומר המקומי והכלל תרבותי.
יש הרואים במשה שק אמן כנעני, אלא שהכנעניות שלו היא מזן ייחודי. היא מבשרת חיבור וקירבה, היא מצביעה על הדומה ואינה מתבצרת בשונה. שק גורס כי התרבויות שנוצרו באזור הן תרבויות של רצף,קשר וחיבור. בצלמית אשדודה, למשל, שנתגלתה בחפירות ארכאולוגיות באשדוד ומתוארכת למאה ה-12 לפנה”ס, אפשר לגלות יסודות אגאיים ואלמנטים מזרחיים.
לדברי שק: “הלוקאליות של האזור משמעותה סינטזה של תרבויות. התרבויות השונות שנפגשו בצומת הדרכים הצמיחו דבר חדש. כאן נוצר האלף-בית הפונטי, כאו נכתב התנ”ך, כאן צמחו היהדות, הנצרות והאיסלאם”.
הטוטמים של משה שק הם חילונים והומניסטים ומעבירים אינפורמציה מהעבר להווה ולעתיד. שק מאמין בצורך האנושי המתמיד לפרש ולחפש ,לקבל אינפורמציה ולתת אינפורמציה. הוא אינו מאמין במקור סמכות חיצוני. לתפישתו, מקור הסמכות נמצא בתוך האדם, והאדם הוא האחראי למשמעות, לפרשנות ולחיפוש. הגעגוע הוא המולדת האמיתית של האדם.
שק הוא הומניסט במובן העמוק של המילה, הומניסט המאמין שהתיקון אפשרי, ושהאמנות לוקחת חלק בתיקון זה.