מאמרים

פסל, קדר, אמן חוקר ויוצא דופן בנוף הפיסול הישראלי. נולד בשנת 1936 בפולין בעיר זמושטץ, שם התקבצה קהילה יהודית ענפה של מגורשי ספרד. קהילה שורשית עתיקה זו בנתה במרכזה בית כנסת מפואר ומעוטר ששימש אכסניה חמה למפגשים יומיים של בעלי תפילה וגם לימי חג ומועד – אז הבית היה מתמלא כולו בזמירות ובציוצי שמחה של ילדים. בן שלש בלבד היה כשהתפוגגה אשליית פולין כמולדת לתרבות היהודית. האב ידע מיד שעליו לברוח כדי להציל את חיי משפחתו מאבדון. המלחמה רדפה אחריהם

משה שק המכונה בפי ידידיו ג’וק ,הוא אמן ייחודי, עקבי, המנסה בשפתו הציורית והצבעונית לספר על מקורות השפעה, אירועים, זמנים ומקומות, אשר עצבו את חייו ואת השקפתו האמנותית. כמו אמנים ישראלים אחרים שאינם ילידי הארץ, משה שק ידע נוף ילדות אחר. הציווי “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” היה לאמנים אלה מקור לצמיחה אישית ,פיזית ורוחנית. הוא שב ומופיע כהד באומנותם, שיש בה נסיון חוזר ונשנה לפרש את המושג מולדת. אומנותו של משה שק מנסה לזהות סמלים ומיתוסים כמוליכי תחושה

מכלול עבודותיו של משה שק-תערוכה קשה לפענוח, מגלה טפח ומסתירה טפחיים. אין זאת תערוכה של הנראה אלא תערוכה של הבלתי נראה – תערוכה של געגועים. למרות שהיא עסוקה מאד בחומרי היא מתכונת לבלתי חומרי. דווקא מפני שהיא בנויה מאחד החומרים הכבדים ביותר – האדמה השרופה – היא מנסה לצרוף בעיות של רוח. היא מנסה להגדיר את החיים כמו שהיא מנסה להגדיר את האמנות. היא מנסה להגדיר את “המקום” ואת “אדם המקום” כמו שהיא מנסה להגדיר את “אמנות המקום” ואת”אמן המקום”.

אחת הדרכים של האנושות לגעת בבלתי נודע מאז ימי הפרה היסטוריה ועד ימינו היא באמצעות הפולחן. ההוויה הפולחנית כורכת את האמונה, הרגש והגוף האנושיים במכלול אחד. לא ניתן למצות גישה עתיקת יומין זו על מורכבותה הרבה במסגרת מאמר קצר, אבל אפשר לאתר מכנה משותף אחד לשלל הביטויים שלה במהלך הדורות. זוהי התפיסה הרואה את כל הסובב כמלא רוח חיים: האדמה, האבנים, העצים, העוף, הרמש, הדגה והבהמה – כל אלה משתתפים ביצירה הגדולה של הבריאה ועל כך זוכים באהדתו של האדם

משה שק רואה את רובדי ההיסטוריה היהודית מבעד לפריזמה של ההווה. פעם הרי כולם היו פה יהודים. הקשר שלו לחבל שפלת יהודה הוא חזק ועמוק. שק, פסל ותיק ואיש של חומר ורוח, מחפש ומוצא הקשרים ושורשים תרבותיים אוניברסלים במחילות ובמערות הרבות באזור. שק שהיה בין מקימי הקבוץ, כבר נראים פסלים שלו עשר שנים אחר כך. אותות תרבות חדשים שהזדרז להציב על האדמה. פסליו המרשימים, מעין טוטמים, לוו את חברי הקבוץ מאז ומתמיד. בטיוליו באזור הוא מגלה וחושף, לומד ומפנים צורות

גומחות חצובות על קירות מערה סדורות במקצב, ממגורות בוץ, מחרשת ברזל מחושל, כלי חרס בעל ידיות עגולות מעוכות בקצותיהן, רשתות קווים אדומים מצוירות על דופן כלי, אבן חרוצת סימני חבלים בפי בור מים, טרסות אבן ליד שיחי צבר, כלים ופסלים זיאומורפים – אלה הם מקצת ממושאי געגועיו של האמן משה שק. שאלת מהות הגעגוע התרבותי והאישי היא בעצם השאלה המרכזית בכל מעשה אמנות. מאיזה געגועים אתה בנוי ? מהי משאת-הנפש של עולמך התרבותי? מהם תקדימי העבר המהווים מיכל ליצירתך? מהן

אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתית אלא רק בדבר והיפוכו -שדוקא על ידי דבר והפוכו אפשר להשיג את מציאותו האמיתית של המושג הנגדי. אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות אם אין את הדבר המקבילו. זה דומה לאדם שאומנותו לעשות כלים וכדים מאדמה שעבודתו לעשות כלי חרס. הסדר הוא שבטרם עושה דבר כלשהו הוא עושה כדורים עגולים מחמר. ואחר כך הוא חוקק ועושה חורים בכדורים. כשהבן הקטן רואה מה שאביו עושה, הוא צועק “אבא מדוע אתה מקלקל את הכדורים”. הבן