תולדות חייו של משה שק

פסל, קדר, אמן חוקר ויוצא דופן בנוף הפיסול הישראלי.

נולד בשנת 1936 בפולין בעיר זמושטץ, שם התקבצה קהילה יהודית ענפה של מגורשי ספרד. קהילה שורשית עתיקה זו בנתה במרכזה בית כנסת מפואר ומעוטר ששימש אכסניה חמה למפגשים יומיים של בעלי תפילה וגם לימי חג ומועד – אז הבית היה מתמלא כולו בזמירות ובציוצי שמחה של ילדים. בן שלש בלבד היה כשהתפוגגה אשליית פולין כמולדת לתרבות היהודית. האב ידע מיד שעליו לברוח כדי להציל את חיי משפחתו מאבדון.

המלחמה רדפה אחריהם ובכל זאת לא השיגה אותם. ארץ סיביר כולה יערות ושלג שם מנסים לשרוד בקור העז לקושש עצים לחימום ולהשיג מזון. אנשים שונים לא מוכרים מנסים לשתף פעולה כדי להתגבר על הקשיים. הגיע הקיץ קצר מועד ומעורר תקוה. יערות אדומים מפטל בטעם משובח חופשי לכל עובר אורח. אי אפשר היה להשאר באותו המקום הרבה זמן וצריך להמשיך לנדוד כדי לשפר את המצב.

הדרך רצה לה עוד ועוד עד לעיר היפיפיה בוכרה על ארמונותיה הצבעוניים. שם התמקמה המשפחה לתקופה ארוכה להתרענן ולחדש כוחות לקראת הבאות. משה שמעולם לא למד בצורה מסודרת למזלו בא לעולם עם כישרון וידע לאמנות הפסול ובעטיו לצמיחה אישית רעיונית ורוחנית שפתחה אצלו משאב לידיעה כללית חובקת עולם ולפתרונות יצירתיים בכל תחום. בוכרה ,בתי בוץ וקש ומרפסות גג לבלוי בקיץ, בעלי מלאכה יוצרי מסרקי עץ בקרדומים זריזים, נפחים מיומנים מלכנים אש להתכת ברזל במפוחי
עור. אנשי תולעי המשי טווים חוטים שנטבלים מיד בדוודי צבע מהבילים כדי לארוג מהם את הבדים המרהיבים.

משה עד להגיון העשייה, חש את הנגיעות של גוף בחומר ומבין שאי אפשר אחרת.

סוף המלחמה. פולין שלשם לא חוזרים ופלסטינה הבית הנכסף אליו ממשיכים לנדוד.

אוזבקיסטן וקזחסטן נהרות וימות בדרך וגם אוהלי טורקמנים. חצית האלפים ברגל ונסיעה דרך איטליה עד לחופי הים התיכון. שם מחכה להם אניה בלתי לגלית כי אסור לפליטים יהודים בפקודת ממשלת בריטניה להצטרף לאחיהם בארץ. המסע בים מסתיים בקפריסין. שם הם פוגשים הרבה פליטים תשושים כמוהם השרויים בבטלה ועוסקים במלאכה כדי לא להשתגע. צעצועים, פמוטים, עששיות, פומפיות – הכל עשוי מפחיות קונסרבים המצויים במקום בשפע. מורים לפיסול מקבצים סביבם תלמידים שוחרי אמנות. מספרי סיפורים מרתקים את קהל השומעים הצמא לאגדות ומעשי ניסים. משה שק בן ה10
יוזם תיאטרון בובות מעיסת ניר,תיאטרון מבוקש בין המחנות.

1948. מדינת ישראל. יפו. ההורים מקווים שהיגיעו סוף סוף לחוף מבטחים ולקץ הנדודים. הם פותחים מזנון לאוכל יהודי ולמפגש אינטימי לדוברי האידיש בסביבה. משה מצטרף לקו השומר הצעיר ביפו. שם הוא פוגש חבר בגילו, צייר בראשית דרכו האמנותית אברהם אופק. שניהם מעטרים את קירות הקן בציורי סירות בנמל יפו. שם גם מתקבצת קהילת צעירים סביב רעיון גדול, קוסמי, להתישב באדמת מדינת ישראל ולהקים קבוץ חדש. שם גם נקבע גורלו של משה ונטית ליבו הברורה לחיים קהילתיים. מעולם לא התחרט על בחירתו זו וכך זה נשאר עד יומו האחרון.

1952. הנער הצעיר המוכשר נפרד מהוריו וחבריו ביפו ועולה לירושלים כדי ללמוד באקדמיה בצלאל. שם הוא פוגש מורים ידועי שם שמיד מבחינים ביכולות הנדירות שלו, אבל לקראת סוף השנה הוא מתבקש מחבריו מהשומר הצעיר להפסיק את לימודיו בירושלים ולחזור ליפו כדי להדריך קבוצת שומרים צעירים – וכל זאת למגינת ליבם של המורים וההורים.

הוא עצמו ראה בזה חשיבות רבה בדרך לבנית הקהילה שלו בעתיד. במקביל בנה כבר אז את השקפת עולמו האמנותית. אוסף ספרי האמנות שהיו בחזקתו וליוו אותו לכל מקום, הפרו בנפשו את האדמה הצמאה לידע. גם הבנה מלאה היתה לו עד כדי הסבר מנומק למה זה נעשה דוקא כך ולא אחרת

1955. גרעין נחל וצבא הרבה פעולות תגמול בהשתתפותו .את המזודה עם ספרי האומנות השאיר כפיקדון לחברתו שולה כשגויס למלחמה – מלחמת קדש הידועה.

1957. משאת הנפש של הצעירים מהשומר הצעיר מתגשמת. הנה הם מקימים את קבוץ בית ניר באזור שפלת יהודה. לפגישה בין אדם ומקום היתה השפעה מכרעת על המשך דרכו של משה שק כאמן. גבעות מרשה, תל אל, צפי וגדידה ריתקו אותו. האזור עדיין לא נחקר, אבל הוא כבר היה שבוי בקסמי המקום והחל לחקור את צפונותיו. הלך לבד ואיתר והכיר קרוב לחמש מאות מערות. חלומות נופים מנעוריו חוזרים עכשיו. עולמות רז משיקים לצליל שקיווה לו והנה הוא כאן. מערכות מחילות וחללים מלאי הפתעות חצובים בסלע הרך, שזורים בין תקופות וצצים כל פעם מחדש במשך אלפי שנים. משה
מוצא שברי חרסים מראשית הקרמיקה עם העטורים הנכונים שמפוזרים באשר ילך. משה מרגיש כיצד מעבר לאלפי השנים שמפרידות בינו לבין יוצרי העטורים קיים אותו החפוש.”אתה ממש יכול להושיט יד לקדר שעשה בחומר” יאמר בראיון לעתון על המשמר. הצורה והצליל נעתרים לחומר קשובים לאיכויותיו
וגחמותיו. התבוננות והוקרה לאדם ולמומחיותו, כמו אמני השוק של בוכרה ובעלי המלאכה במחנות קפריסין. מערות שפלת יהודה, אדריכלות האפשרי, צורות מתמודדות בחומר,יכולתו לעמוד בתפקיד מבלי להתמוטט. לפרוש חלל במירב היכולת לתמוך בכיפה שמעליו. הרצון, והכמיהה להרחיב, להעיז וחרדת ההתמוטטות מודדים את גבול החומר. המפגש הרב זמני של אומנים יודעי חומר, יוצרי כלים וצלמיות
שויתרו על ההדור לטובת היציב. נסיון להבין מצבות טרסות, מקצבים שומרות וציורי סלע ,ביטויים בשיחות אודות נפח, חומר זמן אורך ורחב, כמדריך במבוך בין צורה ותוכן. מוסר המייסטרים “הפשטות אינה מטרה הפשטות היא השג”.

1959. חכמת המלאכה, הבנת החומר רצף הזמן. כמו אמנים רבים החיים בארץ משתדל להכיר את החומר ואת החוקים הפועלים עליו. משה רואה בעתון יומי חיתוך עץ של רודי להמן מיד הוא יודע שאצל האיש הזה הוא צריך ללמוד. ללמוד פסול עץ אצל רודי לא כל אחד יכול. הוא חיב להיות נכד של נגר. ולכן כדי לעמוד בסטנדרט בנה משה בקרדום ערבי ברגים לבתי בד מעץ. כך מתחיל המסע .עשרים ושבע שנים התנהג משה כשוליה בחצרו של רודי להמן.

לקראת סוף המסע החליטה קבוצה של תלמידיו להקים בית ספר ליהדות. ללמד הלכה ופתרונות לכלים שנסיון של שנים שיפרו אותם עד גבול מצויים לכדי שלמות. שלמות של פונקציה, חומר, משקל, צליל וניחוח של מקום. כל אלה הם התרבות החדשה שלנו. עכשיו בארץ אל מול תרבות של ארון הספרים בגולה.

1961. בראשית שנות השבעים יצר שק פסלים מונומנטאליים בקיבוצו בית ניר, בגבעת חביבה ובקבוץ עין המפרץ. פסלים שצורותיהם זיאומורפים בעיקרן – פרה, סוס, ינשוף וכו’. הם נוצרו מברזל, בטון ועץ, ועוצבו ברוח התרבויות העממיות, ברוח בית המדרש של מורו רודי, וברוחם של הפסלים כמו ברנקוזי וצדוויק, מאופיינים בגושיות מסיבית, המטמיעה צורניות גיאומטרית עשירה ביכולת טכנית מדויקת.

1973. כאן ובכל שנות השמונים היו ההתנסות בחומרים שונים שהנקיון הצורני והיגיעה שהשקיע בהכרת החמר עשו אותו מומחה. פסלי עץ עשויים מעץ מהגוני במוטיבים קמאיים של כלי עבודה שהם בעצם טוטמים. פסלי העץ כולם הוצגו בתערוכה בגלריה בלטמן בתל אביב עם חבריו רפי מינץ וקלמן שמי.

1975. בתחילת השנה נערכת חפירה ארכאולוגית באזור שער הגולן ומתגלה שם תרבות עתיקה, התרבות הירמוכית ששכנה במקום מלפני 7000-8000 שנה. משה מתפעל ומושפע מרגיש הזדהות עם האומנים הקדמונים שבידיהם חרטו קווים על חלוקי נחל מאורכים מבזלת ומלאו את מגוריהם באלות פריון ומזבחות קטנים מחמר. הוא שומר על קשר ובהשראתם יוצר 20 פסלי גבס כטוטמים אישיים המקרינים קסם
ותעלומה. בצד פסלי הגבס יצר חיות מחרס שהחלל והנסתר שבתוכם גדול מהנגלה כמערה תת קרקעית רבת הסתעפויות ומבחוץ לכאורה בריות חד פעמיות חיוניות ואנרגטיות חיות שנראות כמו הגיחו מטקס פולחן. איזה אהבה לחומר,איזה חיפוש דרך, יוצר הנאחז בכל שורשי נשמתו בקוים הפשוטים של החיות.

על החיות צייר משה צורות גאומטריות בצבעי אנגוב, השפעה משברי כדים מעוטרים המפוזרים לרב באזור. גם ילדי בית ניר ציירו על חלק מפסלי החיות בשפע של דמיון וחשיבות. בבמשכן לאומנות בחולון הוצגו פסלי הגבס וגם פסלי החיות.

1978-1977. שק חובר לשמי, אף הוא תלמיד של רודי להמן, יחד יצרו שטיחי קיר אומנותיים, בטכניקה יחודית,שהוצגו בתערוכה בתיאטרון ירושלים ובצוותא תל אביב-שם עדין תלויים השטיחים. למרות שהחומר לעשיית שטיחי הקיר היה צמר סינטטי, בניגוד לדבקות שלו בחומרי טבע עד כה, נשאר שק נאמן לנושאי היצירה ועיצובם של מוטיבים ארכאים ראשוניים. אחד השטיחים האלה תלוי עד
היום בארמון הנשיאות בקהיר מתנת ישדאל לנשיא סאדאת.

1980. הקדרות מתחילות ללבוש צורה וריק מתחת ידיו הזריזות והבטוחות של שק. עשרות רבות נבראות
ואין אחת דומה לחברתה. המשותף שכולן עשויות באותה השיטה בקלילות ובדיקנות כאילו הוכתבו בקוד נסתר. חלק מהן מתנשאות, אחרות כדוריות, קערות בגדלים שונים וגם גביעיות והדופן בכולן דקה עד להדהים, שיא ענק בשימוש ובהבנת החימר. הקדרות הוצגו בתערוכה גדולה בבית האומנים בתל אביב.

1984. על קיר של מפעל התכשיטים בקבוץ בית ניר, בו עובדת אשתו שולה, מפסל שק מבטון וטיח, קיר נקבים ובליטות, דמוי קולומבריום, יצירה המהווה המשך תרבותי לאזור למקום למערות חזן ולמתקן החצוב בסלע לאכסון כדי השמן. תמיד התחבר לאומנים שישבו בארץ מזה דורות רבים שידעו והכירו את החומר המקומי ליצירת כלים וחפצים והבינו את רוח הזמן וקצבו.

1986. משה מציג בגלרית הקבוץ תערוכה של קערות וכדרות בטכניקת הלחיצות וגם חיות מעוטרות בציורי ילדים.

1990. שני פסלי ברונזה של שק מוצבים במדרחוב נחלת שבעה בירושלים, האחד צבי ולידו צב “שחלם שהוא צבי והתארכו לו הרגלים”.

1992. ברחוב מרכז בעלי מלאכה בתל אביב-מציבה העיריה פסל ברונזה דמוי צפור המרימה צוארה זנבה וכנפיה כדי להמריא למרומים.

1993. ברחוב מרמורק בתל אביב מוצבת צפור ברונזה כעין נשר בשעת פעולה על האדמה.

1992-1993. שתי תערוכות, חיות הברונזה של שק, מוצגות ברצף במוזאון הרצליה לאמנות ובמוזאון “וילפריד ישראל” בקבוץ הזורע.

1994. פסל של צפור גמלונית, מוקם בשדרות רוטשילד פינת מזא”ה בתל אביב.

1994. משה שק מציג בתערוכה קבוצתית”פיסול ישראלי בתפן בעשור האחרון”. ארבעה מפסלי הברונזה נשארים בגן הפסלים “מוזאון הפתוח-גן התעשיה תפן”. “פייפ”, “ציפור”, “אייל”, ו”קרניים”.

1994. שק מציג במוזאון ארץ ישראל בביתן הקרמיקה – צלחות,כדים ובעיקר חיות מחומר. התערוכה היתה הצלחה גדולה ונמשכה שש שנים, כל הקטלוגים נמכרו והיה צורך להדפיס מהדורה נוספת. בסמוך לשם הוצגו גלוסקמאות עתיקות מתקופת הברונזה הקדומה, הקשר היה בולט לעין, אותן צורות, אותם פתרונות
צורניים, אותו יחס לטקסטורה ולקישוט.

1996. “אחר כך עשיתי אלף צלחות”. מה שדרבן אותי הם החרסים אותם אני אוסף קרוב לארבעים שנה, חרסים מתקופת האסלאם הקדום. בערך מאה שישית עד למאה התשיעית. הייתה בארץ מסורת של כילים מעוטרים, את השברים אפשר למצא כמעט בכל מקום,אותן צורות הופיעו גם על חרסים מראשית הקרמיקה. צורות שהן אינטרפרטציה מופשטת לצורה, שיש בהן שרבוט של מקצבים. במאה התשיעית הכילים התמלאו בעיטורים, נוצרה מעין תחרות בין הכלי לאלמנט המצויר. במאה השישית עטרו כד
בקו אחד. החל מהמאה התשיעית ניכרת החרדה מהריק ולכן העטורים מלאו את כל המשטחים הריקים. “עשיתי אלף צלחות חשבתי שהצעה תרבותית צריכה לבא בריבוי”.

1997. שני פסלי ברונזה איל גדול וציפור ממוקמים בכיכר גינת שיינקין בתל אביב 1998. במעלה אדומים, מוצב על יד העיריה פסל ברונזה המתאר צבי.

1999. במעלה אדומים, במרכז וילנאי – “אוירון” – פסל ברונזה.

1999. בלובי של בית האופרה בתל אביב הוצג במשך חמש שנים פסל ברונזה של חתול.

2002. בגבעת זאב בירושלים מוצב “אייל” פסל ברונזה.

2003. במדרחוב בהרצליה מוקמים שני פסלי ברונזה גדולים ,פסלים מופשטים, מבשרי הטוטמים.

2002-2003. תערוכות אלף הצלחות שהוצגו בחלל הגדול של סדנאות האומנים ביפו תחת השם “חרסים” ובהמשך במוזאון וילפריד ישראל בהזורע בשם “עקבות”, הבליטו פן נוסף באומנותו של שק, בצד הדיאלוג עם הקרמיקה הקדומה. שק מרבה לדבר על מקצבים וצלילים שיוצר הקו והכתם בטבע ובחיים בכלל. תערוכה זו מצטיינת במוזיקליות שלה. לכל צלחת מקצב וצליל משלה ואלף הצלחות יוצרות סימפוניה רבת תהודה גוונים ואין סוף פרשנויות.

2004. תערוכה ראשונה של הטוטמים מוצגת בגלריה “בינט”. קו ישיר נמתח ביו הטוטמים לחיות ולקדרות שהן למעשה סוג של טוטמים בעצמן:”הטוטם הוא הנציג של הטאבו, הכוח העליון, הבריאה, האל,
הקוסמוס, האנרגיה. האדם שתוהה על עצמת היקום מחפש נציג איתו יוכל להזדהות. התרבויות השונות השתמשו בכמיהה של בני האדם לעצב משהו מוחשי פיזי כדי להמחיש את מקור הסמכות. במשך השנים אימצו התרבויות צורה שתבטא את קיומו של הטאבו. אלה הם הטוטמים, הטוטמים מובילים את הרעיון, לפעמים הם מופשטים לחלוטין. בתרבות הירמוכית היה זה חלוקי נחל עם חריץ, לפעמים מוחשיים ומואנשים. בנצרות פסלי קדושיהם. ביהדות התפילין והמזוזה והכותל המערבי הם יצוג חומרי של האלוהות. אין ליחס להם כוחות משלהם. החל מהרומאים ועד סטלין גוייסו הטוטמים להגברת כוחו של המנהיג. הקיסרים הרומאיים ראו עצמם כאלים, סטלין היה גם הטוטם וגם הטאבו, מקור הסמכות והסמל שלה. הטוטמיות היא תופעה אמיתית הנובעת מהצורך של האדם לפרש את המציאות. השליטים בהחלשם גייסו את הטוטמים לחיזוק מעמדם. תחנת החשמל בחדרה היא הטאבו המודרני לכאורה, מקור
הכוח. עמודי החשמל הם הטוטמים, נציגי הטאבו, מזכירים את תיאודורה מלכת הביזנטים עם עגיליה הגדולים.

הטוטמים שלי הם טוטמים חילוניים. הם געגוע לפרש את הטאבו . כל דור מנסה לפרש לעצמו את המציאות. החלום של הטוטמים שעשיתי הוא מימוש ערטילאי. טוטם שאינו שליח סמכות, דת או אידיאולוגיה פוליטית. טוטם הוא מימוש געגוע בלי העומס של האידאולוגיות. פתרונותיו הצורניים מתאימים לכולם. יש בהם מכלול ולא לוקאליות צרה וניתן להזדהות איתם.

אמנותו של שק מושתתת על שלושה יסודות :

המקום – היצירה מתוך חומרים מקומיים, הכמיהה אל מאפיינים אזוריים והכבוד והאהבה לדורות האומנים שיודעים את רזי הסביבה, ושאומנותם עוברת בצנעה מדור לדור.

החומר – שיודע לשטות בנמהר ולהענות לקשוב לו. החומר שיש ללמוד ולהבין ולעשות איתו אהבה. החומר שהמאסטרים הגדולים יודעים שאין להפריד בינו לבין השדר שיחד מהווים את ליבה של האמנות.

הרצף – הכמיהה אל סודות העבר, אל אותם פתרונות בני אלפי שנים,אל האמירות המדויקות של יוצרים שחיו בארץ הזאת ואל האנשים שנסחפו לחופיה ומנסים להכות בה שורש בדרכם אל המולדת.

יש הרואים בו אמן “כנעני”. אלא שהכנעניות של שק היא מזן ייחודי, היא מבשרת חיבור וקירבה, היא מצביעה על הדומה ואינה מתבצרת בשונה. התרבויות שנוצרו באזור הן תרבויות רצף, קשר וחיבור. בצלמית “אשדודה” ניתן לגלות יסודות אגאיים וגם אלמנטים מהמזרח. “הלוקאליות של האזור משמעותה סינטזה של תרבויות. התרבויות השונות שנפגשו בצומת הדרכים והצמיחו דבר חדש. כאן נוצר האלף -בית הפונטי, כאן נכתב התנ”ך, כאן צמחו היהדות, הנצרות והאסלם”. הטוטמים של משה שק הם חילוניים והומניסטים משום ששק מאמין בצורך האנושי המתמיד לחפש ולפרש. הוא אינו מאמין במקור סמכות חיצוני. מקור הסמכות נמצא בתוכנו. האדם, על פי שק, הוא אחראי על משמעות, פרשנות וחיפוש. הגעגוע הוא המולדת האמיתית שלנו. שק הוא הומניסט במובן העמוק של המילה, הומניסט המאמין שהתיקון אפשרי ושהאמנות לוקחת חלק בתיקון.